מקור הבעיות ביחסים של גברים ונשים, ביחסם לעצמם וביחסם אלו לאלו, כמו בהרבה תחומים בחיים- מצוי בסיפורים שלמדנו לספר לעצמנו.
אני מאמינה מאד שהפרשנות שלנו למציאות קובעת כיצד נרגיש ונתנהג.
תינוקות אנושיים נולדים עם מגוון איברים, הדומים במידה רבה, ונחלקים ל"בנים ובנות" על פי איבר המין. לבנות חריץ, ופתח נוסף, שמוביל לנרתיק ורחם.
לבנים בליטה- פין. ושק אשכים.
איברים אלו נועדו להתאים זה לזה כדי שישמשו לרביה מינית, כפי שהתפתחה במהלך שנות אבולוציה.
כאשר נכנסו סיפורים ככוח לניהול החברה ולשליטה, כאשר אנשים למדו להעביר מסרים מורכבים ורעיונות מופשטים, הוכנסו גם בושה ואשמה לתרבות, ככוח לניהול ושליטה, והפכו את היחס להרבה פנים של החיים , ליחס המלווה בסיפור, ומושפע ממנו.
ביניהם את היחס לפעילות המינית, ולאברי המין.
עד שהמילים השתכללו והסיפורים החלו לנהל את חיי האנשים, המיניות ושאר תפקודים היו מונעים על ידי דחפים מולדים.
הסיפור של הגרוש מגן עדן, מתאר את השינוי שחל ביחס לגוף ולתפקודו, ומסופר בבראשית פרק ג': ז. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.
ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.
י וַיֹּאמֶר*, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. (*אדם. ( יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; ….
מישהו הגיד לאנשים כי ערומים הם, והפך את זה לעניין בעייתי. ההתנהלות הטבעית הפכה למודעת וסביבה נבנו סיפורים.
לא די שהערום הוגדר כמצב שאינו טבעי, אלא הפך בתרבות עניין לעסוק בו, והולבשו עליו כללים ואף איסורים (לא בכול התרבויות אך כן ביהדות ובנצרות ובאיסלם)
חוקים חברתיים משמשים ככלי לשליטה. איסורים וסיפורים הם חלק ממערכת ניהול ושליטה.
אנחנו שבויים בסיפורים. כול אחד חי בסיפור לתוכו גדל. לרוב הסיפור שלמדנו מנהל אותנו, לעיתים אנשים עושים שינוי בחייהם , ומשנים את הסיפור שלהם, ואת רגשותיהם לגבי דברים. הסיפורים יוצרים רגשות. ויש בהם הרבה כוח.
אנשים המודעים לכך שהסיפורים מנהלים אותם, יכולים לעשות שינוי בהרגשתם לגבי מצבים שונים.
כולנו נולדנו עירומים וחסרי בושה. הבושה נרכשת באמצעות חינוך. החינוך מתבצע באמצעות הסברים, סיפורים חוקים. ולא מעט ממנו מועבר באמצעות תגובות רגשיות של אנשים מסביב, הנקלטות באופן בלתי אמצעי על ידי הילדים. לרוב המשפיעים ביותר, שהם הקרובים ביותר- אלו ההורים.
יחסם של ההורים לגוף, ולמיניות, מוטבע כבר בגיל צעיר בחוויה של הילד, הן באמצעות קליטה חווייתית והן באמצעות מילים.
הדתות המונותאיסטיות אימצו מערכת חוקים ואיסורים החלה על תפקודי גוף, ואיברי גוף.
ככול שהמאמינים אוחזים בגרסה קיצונית יותר של דת, רשימת האיסורים ארוכה ומורכבת יותר, ורשימת העונשים, והסכנות הכרוכים בהפרת הכללים גדולה ומרתיעה יותר.
ניתן לראות זאת במציאות הסובבת אותנו, כמי שחיים בחברה פלורליסטית.
ככול שמערכת החוקים והמוסכמות נוקשה יותר, ומקיפה יותר, האדם זקוק לסמכות שתדריך ותכוון אותו לגבי מה מותר ומה אסור.
באופן טבעי אין בושה ואשמה. אלו נרכשות.
ככול שהן מוטלות על צרכים בסיסיים, כך הם משפיעות יותר. נוגעות בנקודות רגישות, ונהיות טעונות אנרגיה.
ככול שהתנהלות טבעית מדוכאת, ואסורה, כך היא צוברת מתחים נפשיים, ומטענים רגשיים.
מה הסיפור שהביא להפרדת נשים וגברים אלו מאלו?
הסדר החברתי נוח, ומשרת את מי שמנהל קבוצות אנשים . החל מניהול – משפחה, או שבט, מערכת החוקים החברתיים, משמשת כלי שליטה בידי מי שעומד בראש, ומנהיג את הקבוצה.
באמצעות יצירת יותר אחידות, ובניית תפקידים מוגדרים ומחייבים, ניתן להשיג יותר שליטה.
כולנו גדלנו במערכות כאלו, שבהם לנשים וגברים ייעדו תפקידים חברתיים שונים.
ההבחנה בין מה ראוי לבנות ומה ראוי ומתאים לבנים, נעשתה בגיל צעיר.
החינוך נבנה על ידי ציפיות שונות, והכוונה שונה, לגבי התנהגות.
הסדר החברתי כלל ענייני בעלות. בעלות על בן הזוג. בעלות על רכוש.
תפקידים נקבעו הן בתרבות והן בחוק.
בחברות המונותאיסטיות מעמד האישה בסדר החברתי היה נמוך ככלל ממעמד הגבר, והיא היתה נתונה למרותו, ואף למרות המשפחה.
אז מה כול זה קשור למין?
הטלת בושה ואשמה על מיניות מונעות הפרת הסדר, והמבנה של המשפחה הקלסית.
החופש ליצור יחסים באופן טבעי אינו מתאים לסדר החברתי, ומערער אותו.
החופש האישי וההתנהלות הטבעית עלולים לפגוע בסדר הקיים, ובשליטה של מנהלי החברה האנושית.
הסיפורים שהועברו כללו מסר על החטא שביחסי מין ללא ברכה, ושאינם במסגרת הנהוגה.
דורות רבים התרבויות המונותאיסטיות התנהלו בתוך מערכת איסורים, וכללי צניעות.
אנחנו עדיין שבויים בהשפעתם של סיפורים אלו ברמה כזו או אחרת.
סיפורים היוצרים זרות בין המינים, מחדדים הבדלים ומאדירים אותם.
הגוף החשוף, הערום, לרוב נתפש כמשהו מיני, ולכן יש להצניע אותו. וגם המיניות צריכה להתנהל בהסתרה כזו או אחרת.
אני לא מאמינה שהחלוקה הזו, לגברים ונשים כמוטיב מנהל התנהגות היא נכונה.
אם נולדתי בת או בן, אני קודם כול יצור אנושי, רגיש, הזקוק לקרבה, ולשייכות. לאהבה, ולהכרה מהסובבים אותי.
החינוך להיות דמות מסוימת, עם העדפות מגדריות, פוגע בהתפתחות האישית.
ההגבלות על מה נכון להרגיש, ההגבלה על קירבה ספונטנית, יוצרות מצב של מצוקה נפשית, ופגיעה רגשית.
כול יצור אנושי נולד עם רגישות חברתית, עם הצורך להשתייך. עם צורך באהבה.
חסימת האפיקים הטבעיים והפשוטים לבטא זאת יוצרת אנשים פגועים רגשית.
אני חולמת על עולם בו לא יגדירו מגדרים. בו יהיה לכול ילד, בן או בת, הרשות לבטא את עצמו, ואת צרכיו,
את סקרנותו.
עולם בו יגדלו אנשים ללא בושה ואשמה.
הרגישות הבסיסית לזולת תוכל לשגשג, וליצור חברה של אנשים האוהבים וקרובים זה לזה. המקשיבים זה לזה.
ומכאן תבוא האפשרות לחיות בשיתוף פעולה, לחלק תפקידים בהתאמה אישית, לארגן יחד מה שנחוץ לארגן.
אני מאמינה בפוטנציאל האנושי,
ורואה סביבי את הפגיעה שנעשית ( בתום לב ) בתום הבסיסי של ילדים רכים באמצעות הסתכלות מגבילה, איסורים הנובעים מסיפורים ישנים,
ומחוסר אמון ביכולתם של ילדים להיות חלק בונה בחברה ללא חוקים נוקשים.
ההקשבה ההדדית היא הבסיס לכול תקשורת טובה ובונה.
הקשבה נטולת דעה קדומה, וללא סיפורים הגורמים לשיפוט מהיר.
האהבה היא אנושית.
המין הוא פן מסוים של התנהגות במגוון ההתנהגויות האנושי.
אבל כול יצור אנוש זקוק לאהבה, שלא מוגבלת ולא משויכת לצרכים מיניים,
לאהבה שיכולה להתקיים בין בני כול הגילים , ללא קשר למינם . בנים, בנות, גברים נשים, כולם יצורי אנוש בכולם קיים הצורך בקרבה, הכרה, וחיבה .
אהבה יכולה לשרור בין כול בני האדם.
וזה קורה הרבה יותר בקלות, כשמשתחררים מהצורך לשפוט, להגדיר, לקטלג.
בשורה התחתונה-
כול אחד נולד ערום ותמים.
כול אחד נולד עם רגישות לנוכחות אנושית שסביבו.
המוגבלות שלנו נבנית על ידי חינוך, הכפוף למוסכמות, שנובעות מניהול חברה באמצעות איסורים, פחדים, אשמה ובושה.
כך מכבים הרבה מהיכולת הרגשית שלנו, מהספונטניות שלנו, מהיכולת לאהוב זה את זה.
לא מכבים לגמרי, אבל הטוב שיש יכול להיות טוב פי כמה.
לא משנה אם נולדת בן או בת, הפוטנציאל לחיות באהבה ורגישות לזולת קיים .
בואו נשמור עליו באמצעות אמון בילדים הרכים,
באמצעות הקשבה עמוקה ואהבה נטולת שיפוטים.
מתוך הבלוג "מצמיחה אדמה" של איריס בן צבי.
