היום כשליקטתי תאנים עבר לידי מישהו והסתכל על התאנים שליקטתי. "הן לא טובות" הוא אמר לי. אמרתי לו שהן מאוד טעימות וערבות לחיך ושהוא מוזמן לטעום ולהתרשם בעצמו. הוא סירב בביטחון מלא ואמר: "אני יודע שהן לא טובות." לאחר מכן הוא הושיט ידו לעבר העץ, קטף תאנה שהשפריץ ממנה חלב ואמר: "ככה צריכה להיראות תאנה בשלה".
תאנים הן פרי מדהים – וישנן הרבה תאנים טעימות בצורה יוצאת מגדר הרגיל – שלא נראות כאילו הן יצאו מקטלוג. התאנים הכי טובות הן רכות, חלקן מצומקות, חלקן מצ'וקמקות, בהרבה מהן יש חורים או שהן נפתחות לרווחה, וזה לא פרמטר לדעת שהן לא טובות בהכרח. פרמטרים טובים יותר יהיו ריח מקולקל, תולעים או רימות, וסימנים מסוימים שבאים עם הניסיון בליקוט.
התופעה הזאת קיימת כמובן בפירות וירקות נוספים. בדומה לאידיאלים שקשורים ליופי אנושי בנוגע לאיך "יפה" להיות – באיזה מידה, צבע, צורה, איזה שהוא פרפקציוניזם מדומיין של איך אנשים "אמורים" להיראות, ככה אנחנו מסתכלים על פירות וירקות – על האידיאה שיש לנו עליהם. בשני המקרים זה גורם לנו לפספס הרבה דברים – אנשים מדהימים ויפים שנראים בצורות מגוונות ושהיופי שלהם מגלה עצמו בכל מיני דרכים – ובמקרה של הצמחים האכילים, הפרדיגמה הזאת מייצרת בזבוז והשמדה של ירקות ופירות "סוג ב'" – עגבניות "מכוערות" כי יש בהן חור קטן או כי הצורה שלהם "משונה", מלפפונים "עקומים", פלפלים "הזויים". הנסיון הזה לייצר איזושהי אחידות בטבע שהנטייה שלו היא למגוון, אפילו גורמת לנו לאכול פירות וירקות שאינם בשלים – דבר שלא מומלץ מבחינה בריאותית, רק כי הם נראים "נורמליים" יותר. כשהייתי גר בת"א לפני עשור הייתי הולך לירקנים ומבקש מהם לחטט ב"סוג ב'" – לעיתים כמובן הפירות שם היו רקובים אך במקרים רבים היו שם אוצרות כמו אפרסקים בשלים, נקטרינות בשלות, בננות מנומשות מנוקדות בשלות ועוד ועוד, הכול במחירים זולים יותר מהסוג א'. ברשתות מזון רבות פירות וירקות רבים מושמדים – לא כי הם מקולקלים – אלא כי לא ניתן לשווקם לצרכן הממוצע, שמחפש את האידיאה של הפרי, את סו-קולד-אסתטיקה ה"נקייה", הסטרילית, את תפוח הגרנד-סמית הירוק שכמעט ולא משאיר אחריו כתם כשנוגסים בו, אותו צרכן שמתבלבל לחשוב שפירות שנופלים מהעץ על האדמה הם "מלכלכלים" כשלמעשה, אם אוספים אותםן בזמן במקרים רבים מדובר על אוצר.
כשאנחנו נמצאים בקשר ישיר עם הצמחים – כשאנחנו הולכותים ללקט בעצמנו או כשאנחנו מגדלות את המזון שלנו בעצמנו, או אפילו כשאנחנו מכירות את החקלאי\גנן וקוטפות בעצמנו, יש לנו את הפרי-בילגיה להתפכח מתפיסות ארכאיות של יופי. יש לנו את הזכות לגלות עולם חדש של טעמים ומראות – את העגבניות שרי המצומקות המרוכזות שמתפוצצות בפה וקוראות "וואו", או תותי השדה החצי יבשים עם החור שלא משווקים בשום מקום ושיש להם טעם של ריבת תות, ואפילו פשוט את המלפפון בצורת ספירלה שטעים לא פחות מאחיו הישר. יש לנו את ההזדמנות לגלות זנים נוספים שפחות מתאימים לשיווק ויותר מחמיאים לחוש הטעם. יש לנו הזדמנות לחקר ובדיקה מחודשת של הפרדיגמה עליה גדלנו, ומתוך כך להכיר טעמים וללמוד דברים חדשים.
