מפלצת הלימודים

לא לאהוב את בית ספר
רבים מהא/נשים איתם דיברתי על הנושא, לא אהבו את בית הספר; לא אהבו לבלות שם, לא חשבו שזאת מסגרת יעילה בעבורם מבחינה חינוכית. רבים מהם חוו אלימות כזו או אחרים מהמורים, השתעממו מהחומר הנלמד, ו/או חשו טיפשים כאשר "לא הצליחו". על עצמי אני יכולה להעיד שהעדפתי להישאר בבית, וכך גם עשיתי לכשהצלחתי לגרום לאמי לוותר על לנסות לשכנע אותי להגיע ליום לימודים, ושאת מרבית הדברים שלמדתי בחיי למדתי מחוץ לכותלי בית הספר. כשנכחתי בבית הספר, הייתי לעיתים רבות מעדיפה להבריז מהכיתה או להניח ראש בזמן השיעור.

ומה איתך? איך הייתה בשבילך חווית בית הספר?
האם זאת הייתה חוויה שהיית חוזרת עליה? האם את מסוגלת לדמיין מסלול חיים טוב יותר בעבורך?
אם לא, מדוע לא? האם זה בגלל שזאת הייתה צורת החיים האידיאלית בעבורך, או שאת לא מאמינה שיכול להיות, או שאי-פעם היה, משהו טוב יותר, ומדויק יותר בשבילך?
נסי לענות בכנות. כשאת עונה לעצמך, היזכרי גם בילדה הקטנה שפעם הייתה, שעדיין חיה בתוכך, וחשבי גם על התשובה שלה.

אם כן, רבים מהא/נשים איתם דיברתי על כך, לא אהבו את בית הספר. למעשה, רבים מהם רק חיכו ליום המיוחל, שבו סוף סוף הם ישתחררו מכבלי המערכת החינוכית הממוסדת. ליום שבו הם שוב, לאחר שנים של כליאה, ישובו להיות יצורים חופשיים.
בהתאם למידע זה שברשותי, עד לא מזמן היה משהו שלא הצלחתי להבין, משהו שהיה נראה לי סתום ולא הגיוני. אם מרבית האנשים שדיברתי על כך לא אהבו את בית ספר, איך זה שמרביתן חוזרות, אחת אחרי השניה, למסגרת לימודית ממוסדת וכובלת, זמן מועט לאחר החופש המיוחל שהן כה חיכו לו?
את תופעה זו אני מכנה בשם "מפלצת הלימודים" ונדמה לי שהצלחתי לפענח את סודותיה של המפלצת.

מיתוס הלמידה
יש הטוענים, שילדים "צריכים" שילמדו אותם. מבלי מערכת ממוסדת של מורים, כיתות, מבחנים, לא יהיה דבר אמיתי שיניע אותם ללמוד דבר מה. מסיפור זה כמעט משתמע שמאז ומתמיד בית ספר היה שזור בחיים, או שלפני "בריאת בית הספר" הכול היה תוהו ובוהו, משל לא היה דבר כלל.
אפשר לדבר על הסיבות ההיסטוריות להיווצרות בית הספר, שרבות מהן לא קשורות ללמידה כלל, אלא למהפכה התעשייתית ולניסיון להתאים את האוכלוסייה לאורח חיים חדש, ואפשר פשוט להעלות את השאלה: האם זה באמת כך? האם ילדים אינם לומדים ללא מורים, מבחנים, כיתות? אני אומר: האמת רחוקה מזה. ילדים לומדים ללכת, לומדים לדבר, לומדים לתפעל דברים שמעניינים אותם, לומדים לשחק, מבלי "מורה" אחד, מבחן, או כיתה. אין בזאת לומר שהם לא משתמשים בכל אמצעי שסביבם; מקשיבים למבוגרים, מתרשמים מהם, מאזינים לרחשים שמסביב, נעזרים במי ובמה שהם יכולים, ובמובן הזה אפשר לומר שיש להם גם יותר מאלף מורים.

אני מציע סיפור אחר, לפיו עוד לפני היווצרות בית הספר, ואפילו לפני היווצרות האדם, כל היצורים הינם בעלי יכולות לימוד מולדות, והם אינם צריכים שיתלמדו אותם, הם רק צריכים שיאפשרו להם לחקור וללמוד מהסביבה ושישלבו אותם בחיים האמיתיים. ובמובן הזה בית ספר אף פעם לא היה ולא יהיה שזור בחיים האמיתיים, כי הוא בהגדרה שלב המתנה, קורס הכנה, כביכול, לחיים האמיתיים. אולם הדמיון בינו לבין החיים מחוצה לו, או לפחות החיים החוץ-לימודיים, קטן כל כך, שנראה שהוא לא מכין אותנו כלל וכלל למה שבאמת מצפה לנו.

יצורים חופשיים
אנחנו נולדים חופשיים. מיומנו הראשון אנחנו תרים לאחר דברים שיזינו אותנו: מזון, חום, מגע, אהבה, וקלט מהעולם החיצון שינחה אותנו וידריך אותנו לחיות בעולם. אנחנו יודעות שאנחנו חופשיות, ובחופש הזה אנחנו רוצות קרבה לאחרים, בפרט למבוגרים שמסביב ולהורינו, בין היתר בשביל שנוכל ללמוד מהם בצורה מעשית, ע"י התבוננות וחיקוי, כיצד לחיות בעולם. אנחנו נולדים חופשיים, ותמיד יש איזה שהוא חלק בתוכנו שזוכר, שיודע זאת. תמיד.

אילוף
 המאלף מעוניין שמושא האילוף ינהג בצורה מסוימת, יעשה משהו מסוים, ואין זה מעניין אותו מה יש למושא האילוף לומר בעניין. אם כן, השאלה הנותרת היא כיצד ניתן לגרום למושא האילוף לעשות כרצוני? יש לכך כל מיני טכניקות. טכניקה אחת היא יצירה התניה חיובית במושא האילוף בהתנהגות שאין למושא האילוף עניין או רצון לעשות או שהיא אפילו מזיקה להתפתחותו ("אם תלך לבית ספר תקבל..", "אם תצליחי במבחן נקנה לך.."). טכניקה דומה אך הפוכה, היא יצירת התניה שלילית. כלומר, כשמושא האילוף אינו "נוהג כשורה", ניתן ליצור אצלו התניה שלילית באמצעות אלימות פיזית או מילולית, או באמצעות ניתוק מצרכיו או רצונותיו, למשל מזון, משחק, קשרים חברתיים וכד' ("אם לא תסיימי את השיעורים לא תוכלי לשחק בחוץ!"). לטכניקות אלה, מתווסף תהליך ההכנעה, שבסופו מושא האילוף שוכח מהטבע שלו – יצור חופשי, ומפנים את ההתנהגות הרצויה למאלף, כאילו היא באה ממנו, כאילו מושא האילוף מעוניין לנהוג כך.

לדוגמא, כשילד מגיע לבית הספר, עליו לשבת בשקט ולהקשיב למורה, ואם ברצונו לומר משהו עליו להצביע, ואם הוא פונה לחברתו שלידו הוא מסתכן בכך שיענישו אותו. זאת למרות הידיעה והביטחון של בעצמו, שזכותו המלאה לזוז, שיש בו רצון לנוע בעולם ולהתקרב ולדבר עם אחרים, לחקור את שסביבו, ולבטא את עצמו, את משאלותיו וצרכיו. באופן אידיאלי (בשביל המאלף), בשלב מסוים מושא הילד מפנים זאת בעצמו, ואם מצליח לשבת בשקט זוכה לשבחים רבים על "התנהגותו הטובה". אם ימשיך להתנגד, יקבל עונשים, יגונה ע"י המורים וע"י שאר דמויות סמכותיות משמעותיות, ויקבל שוב ושוב את המסר שהוא לא בסדר. מרבית המתולמדים, הן אלה שמוכנעים כליל והן אלה שמוכנעים למחצה, זוכרים שהם נולדו חופשיים, ועל כן מחכים לתום הלימודים, ליום שבו סוף-סוף הם יוכלו להתחיל בחקר חייהם.

הבעל המתעלל
אילוף, או בשמו המדויק יותר – דיכוי, קיים גם מחוץ לקרקסים ובתי ספר לאילוף (הכנעת) כלבים. הוא קיים גם, בקרב בני-אדם ובמערכות יחסים שלהם.

בעל מכה את אשתו. היא מתנגדת, הוא מכה חזק יותר. הוא עושה זאת שוב ושוב (התניה שלילית). היא יודעת, באיזה שהיא מידה, שהיא נולדה חופשייה, שהיא ראויה לאהבה, אבל לאן תלך?
מלבד זה שהוא מכה אותה, הוא מפרנס אותה, נותן לה קורת גג ומזון (התניה חיובית). והוא לא מאפשר לה לעבוד. בהדרגה, היא שוכחת כיצד החיים היו נראים לפניו, עד שזה נעשה כמעט בלתי אפשרי לעזוב אותו. הוא מאיים עליה, בהתקפי הזעם שלו שובר את חפציה, ומעביר לה שוב ושוב את המסר על ערכה הירוד, מזכיר לה שוב ושוב את התלות שלה בו, חוזר ואומר שהיא לא יכולה בלעדיו, ושהיא בחיים לא תמצא מישהו טוב יותר שיאהב אותה יותר, כמו שהוא אוהב. גם כן אהבה. לעיתים יירגע ויתנצל על התנהגותו, וזאת רק בשביל ליצור אצלה תקוות שווא, אם כי, עמוק בפנים היא יודעת, על אף שהיא מסרבת להודות בכך, שהוא אף פעם לא ישתנה. בהדרגה היא מפנימה שאלו הם חייה, ומתקשה להאמין שהיא תחזור אי-פעם להיות חופשייה. היא אפילו לא בטוחה כבר איך זה מרגיש, או שהיא בכלל מסוגלת לעשות זאת.

שנים של הכנעה
אנחנו מושתקים בכיתה שוב ושוב. שוב ושוב מפצירים בנו לשבת בשקט, לסתום את הפה, להקשיב ולרשום את שמכתיבים לנו, בין אם זה רלוונטי בעבורנו ולחיינו ובין אם לא. שוב ושוב נקבל את המסר שבלי בית ספר, לא נוכל להשתלב בחיי המבוגרים, לא נוכל לשרוד בעולם. שוב ושוב מאמנים אותנו להתעלם מהקולות שקיימים בתוכנו, ואנחנו מפנימים שאנחנו לא יודעות מה טוב בשבילנו, עד שלבסוף אנחנו כבר באמת לא יודעות, או מוטב לומר: שוכחות. שוב ושוב יגידו לנו מה לעשות, איך לחיות, מה ללמוד, מה לשנן, איך סדר היום שלנו צריך להיראות, עד שבהדרגה, ניכנע לאט-לאט, נבין ונפנים שאלו החיים. וגם אם נתמרד, נעשה זאת בתוך בית הספר. וגם אם נרצה לעזוב, נישאר, כי, לאן נלך?
אך החופש, כאמור, חי בנו, במידה זו או אחרת, תמיד. אנחנו עדיין מסרבות להפסיק להאמין, שאם רק תינתן לנו ההזדמנות, אנחנו נדע מהו הדבר הטוב ביותר לעשות עם הזמן שלנו. אז, אנחנו ממתינים: שהצלול יגאל אותנו מברבוריה המתים, המרקיבים, של המורה. ממתינות לחופשות החגים ולתום השנה – לחופש הגדול. אולם לאחר שנים של הכנעה, החופש הגדול ארוך מדי, מתחיל לשעמם אחרי שהיינו בבריכה ובים כבר מספיק פעמים, ואנחנו מוצאות את עצמנו שואלות: "מתי כבר תתחיל שנת הלימודים הבאה?"

החופש הגדול באמת
החופש הגדול באמת הגיע! סוף סוף, סיימנו שתיים עשרה שנות לימוד וזכינו באוטונומיה. זכינו חזרה בזכות המולדת והטבעית לעשות את שעל רוחנו. זכינו חזרה באמון שלא נתנו לנו (ובנו) – להחליט איך לנהל את הזמן שלנו בהתאם למה שיש. לתכנן בשביל עצמנו. לחיות את החיים במלואם – בלי מורים, בלי שיעורים, בלי עונשים, אנחנו והעולם – והשמים הם הגבול.
ואכן, לזמן מה אנחנו עושים את מה שלא הספקנו, כש"לא היה לנו זמן", כשכל היום שלנו היה עמוס ומתוכנן. יוצאים לטייל במקומות חדשים, חוגגים במסיבות, פוגשות חברות, מתאהבות.. אך לאחר זמן מה, אנחנו "לא מוצאות את עצמנו", משתעממות, חוות תחושת ריקנות ואין לנו מושג מה לעשות עם הזמן שלנו. אנחנו שכחנו איך להחליט. התנתקנו מהאינטואיציה הטובה שלנו, מהסקרנות הטבעית, מהיכולת הגמישה לבדר את עצמנו וליצור לעצמנו עניין, מהסבלנות שלנו והיכולת לשהות ופשוט להיות, ונותרנו רק עם התחושה שאין לנו את היכולת לטפל בעצמנו, שאין אנחנו יכולות להיות מסופקות ומאושרות בעולם. בכוחותינו האחרונים, אנחנו מנסות להחזיר לעצמנו את תחושת העוצמה בכל מחיר, בין עם זה באמצעות חוויות חזקות כמו אקסטרים-ספורט או סמים פסיכדליים וחומרים נרקוטיים אחרים, או באמצעות הצדדים היצירתיים שהצלחנו לפתח, למרות (ולא בזכות) בית הספר. כך או כך, אנחנו נשארים חסרי אונים מול החופש הגדול, משועממים, מפוחדים, כמו היה חור שחור שעומד לבלוע אותנו.

בחזרה לבית הכלא
 בן אדם נכנס לכלא, קיבל מאסר עולם. במהלך השהות שלו, הוא ממושמע, צייתן, חי לפי הכללים.
לאחר חצי מזמן מאסרו, הוא מקבל שחרור על התנהגות טובה ויוצא חזרה לעולם. הוא מתרגש לנשום אוויר שמחוץ לכותלי בית הכלא. מתרגש מהצבעים החזקים, מאור השמש, מהשמים, מהציפורים, מהעצים. מתרגש שיש באפשרותו לדרוך במקומות המוכרים לו, ובמקומות בהם הוא טרם דרך. הזמן עובר. הוא חש געגועים. הוא חש בדידות. שנים הוא בילה בין כותלי בית הכלא, היו שם אנשים, ארוחות מוסדרות, הכל מוגש, מונגש, מוחלט בשבילו. הוא התרגל, והוא רוצה לחזור. בנואשות, הוא מבצע שוד מזוין על מנת שהחיק המוכר של קהילתו, על אף הנוקשות והפגיעות שהוא חווה שם מסוהרים ומאסירים, יקבל אותו חזרה.

לחצים מהחברה
לאחר שנים של הכנעה, אנחנו חוות אימה מול העולם שמולנו, ומבלי קהילה שתתמוך בנו ובתהליכים שעוברים עלינו, אנו מתחילות לחוש ייאוש שמלווה בגעגוע למסגרת המוכרת לנו, שמגישה לנו, מנגישה לנו, מחליטה בשבילנו. לחזור ללימודים קוסם לנו יותר, ככל שהשעמום והאימה גוברים וגוברים. והלחצים מסביב, גם הם, גוברים וגוברים. ההורים אומרים שאם נירשם ללימודים הם יממנו אותם (התניה חיובית), או שאין להם יכולות כספיות כאלה, אבל הם מזהירים אותנו, מפצירים בנו (התניה שלילית), "לעשות משהו עם חיינו", כלומר, להירשם ללימודים.
ובעצם, מול החור השחור הגדול, הלא מוכר, המפחיד הזה, איזה ברירה יש לנו מלבד להישאב אל תוך הלוע הגדול של מפלצת הלימודים? לפחות אנחנו יודעים למה אנחנו נכנסים, ובכלל, זה יהיה אחרת הפעם.. אנחנו נחליט איזה מקצוע ללמוד, ולאיזה קורסים להירשם, ויש קפיטריה.. אבל, האם זה באמת מה שאנחנו רוצות לעשות?

להיות חופשי באמת
ייתכן שישנם א/נשים שמוצאים עצמם במסלול הלימודים, ומצאו גם "לימודים גבוהים" שמתאימים לצרכים שלהם. ייתכן שישנם א/נשים שבוחרים במסלול זה מתוך החלטה שקולה והם מחוברות לייעוד שלהם. וייתכן שיש רבות וטובות שחשות שאין להן ברירה, שאין להן אפשרות או יכולת, ליצור דבר מה טוב יותר בעבורן. הרבה סטודנטיות השאירו עליי את הרושם שהן שם כי הן מאמינות שהן צריכות, מוכרחות, או שהן לא בטוחות מה הן עושות שם. והחופש הוא באמת לא ידוע, הוא דורש שאילת שאלות, חקר, סקרנות, אומץ, למידה, דברים ותכונות שדוכאו בנו, אך החופש חי בנו תמיד. האמת היא שהאישה שהתעללו בה מסוגלת להשתחרר מהדיכוי, מסוגלת ליצור חיים טובים יותר, היא פשוט צריכה עזרה ותמיכה. האמת היא שהאסיר לשעבר מסוגל למצוא סיפוק ומשמעות גם מחוץ לכותלי בית הסוהר (ומחוץ לכותלי בית הספר), הוא מסוגל למצוא וליצור לעצמו מבנה שיטיב איתו, הוא פשוט צריך תמיכה.
אני מאמינה, שלא ניתן להרוג את החופש שלנו, את הסקרנות, את היצירתיות, את האינטואיציה, את הגמישות, ושיש לנו את היכולת לפתח ולעורר אותן מחדש, שיש לנו את האפשרות ליצור לעצמנו את החיים, את הקהילה, שתשרת את צרכינו באופן הטוב ביותר, אנחנו פשוט צריכות תמיכה.

לאן נלך?
אז, מה נעשה עם הזמן החופשי שלנו?
איך נחיה?
איך הייתי רוצה שהעולם ייראה?
במה אני מאמינה? איזה ערכים הייתי רוצה לקדם? ממה אני מיואשת? מה נותן לי תקווה והשראה?
מה הדרך הטובה ביותר בשבילי לחיות?
האם אני צריכה מסגרת? אם כן, איזה מין מסגרת אני צריכה, ומה אני צריכה בשביל ליצור אותה? מי ומה יכולות לתמוך בה?
מי אני?
מה היתרונות שלי? איפה אני עוד צריכה לעשות עבודה?
מה אני אוהבת לעשות? מה עושה אותי מאושרת? מה גורם לי להרגיש בחיים?
מה הצרכים שלי? על מה אני לא מוכנה לוותר עדיין? ממה אני רוצה להשתחרר? מה אני רוצה לאמץ לחיי?
אלו הן אינן שאלות רטוריות. אלו הן שאלות שאפשר, וכדאי, לשאול את עצמך ואת הילדה הקטנה שהיית, בכנות ובאומץ, בין אם את בוחרת לחזור לבית ספר ובין אם לא. אני מאמינה בך. אני מאמינה שאת יודעת, שאת מסוגלת להוביל את חייך, ואין אני מעוניינת לתת לך עצות ופתרונות.

אם הייתי צריכה לתת לך עצה אחת, הייתי אומרת: צאי החוצה לטבע. צאי, ולכי למקומות המוכרים לך, לכי למקומות שטרם דרכת בהם. תפגשי א/נשים, תפגשי עצים, תפגשי אדמה, תפגשי מים, תפגשי בעצמך. צאי, ולכי למקומות שטרם דרכת בהם, שמעולם לא היית בהם. ותשיגי תמיכה, הרבה תמיכה, את תצטרכי את זה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *