מעבר לבית ספר (או: פשוט טוב)

אני לא אהבתי את בית הספר. אני לא אהבתי את זה שאני חייב לשבת על כיסא לא נוח וחייב להקשיב לדברים שלא מעניינים אותי. אני לא אהבתי ש"חינכו" אותי להתעלם מסימנים שהגוף משדר לי, כמו שכואב לי הגב, שהרגליים כבר רוצות לנוע; שדיכאו לי את הרצון לזוז ולהתרוצץ בחדר ובחוץ, באמצעות מילה אחת: "שב!".
אני זוכר את ההבעה הכועסת של "המחנכת שלי" מכיתה א'. אני אפילו לא זוכר מה עשיתי – רק את המבט הזועף והכועס ואת הרכינה הסמכותית שלה לעברי שאומרת לי שאני לא בסדר. אני זוכר שבכל פעם שהיינו מסיימים שיעורים היינו פותחים ברינה משותפת. היה לנו לחן עממי, למילים עממיות, שבלי תיאום מיוחד כולנו הכרנו. "סיימתי שיעורים וסיימתי שיעורים!" ובעצם זאת הייתה התחושה הכללית, המהות, של כל מה שהלך שם: לסיים שיעורים. לא רק לסיים את שיעורי הבית, אלא בכלל – לחכות שהשיעורים יסתיימו. אתה מחכה שהשיעור יסתיים ושתגיע ההפסקה. אתה מחכה שהשיעור הבא יסתיים. את מחכה שהיום יסתיים. את מחכה שיגיע יום כיפור, ראש השנה, חופשת חנוכה, חופשת פורים, חופשת פסח ולבסוף – לחופש הגדול. אתה מחכה להשתחרר מהיסודי בשביל שתוכל לחכות להשתחרר מהתיכון. זה מבעית ומטריד לנסח את זה בצורה הזאת, אבל נראה שאין מנוס מלהגיד ששנים שלמות מתוך חיי הוקדשו להמתנה שדבר מה יסתיים. וזה נמשך גם אחרי בית ספר. כמו שלימדו אותי להתעלם מהגוף שלי שרוצה לזוז לרקוד ובקיצור – לחיות, התנו והרגילו אותי להאמין שזה הכרחי, סביר, נורמאלי, ואף נכון וראוי, לעשות דברים מתוך כורח ומבלי הסבר מספק. יותר מזה, הרגילו אותי לחשוב שזה בסדר שמרבית הזמן שלי יהיה מוקדש לפעילות מסוג זה. לשון אחר, לימדו אותי להדחיק ולהתעלם ממה שכל תא ותא בגוף שלי, בלב שלי, בשכל שלי, ידע: שמה שאני רוצה ומרגיש הם דברים בעלי ערך ומשמעות ושהחיים שלי מתרחשים עכשיו, ברגע זה.

מסביב לשעון / תום כהן
מסביב לשעון אנו מתאגדים
בין מחוגים את חיינו מתכננים
ובזמנים כאלה, נחכה
לזמנים אחרים, בהם
נמתין לאי-אלה זמנים

המחוגים מסתובבים
בין המתנה להמתנה
(אין זמן)
כמעט, לשים לב, שאלו
(כבר נגמר וכבר חלפו)
החיים

מרבית האנשים שונאים את העבודה שלהם. הם לא נהנים ממנה ואף לא מאמינים בפועלה. זה לא מקרי – אנחנו מורגלים מגיל צעיר לעשות דברים שאנחנו לא אוהבים, שלא תורמים להתפתחות שלנו, שמשעממים אותנו, שלא מיטיבים עם הסביבה. לולא היינו מפנימים שככה זה, היינו מוחים, מתמרדים, עושים את שביכולתנו לשנות את זה, או פשוט מתפטרים.

הטוב הפחות טוב והגרוע
"הערכים הממוסדים שמחדיר בית הספר הם ערכים כמותיים. בית הספר מכניס את צעיריו לעולם שבו כל דבר ניתן למדידה, לרבות דמיונם, ובעצם – האדם גופו." – איוואן איליץ'

כפי שציינתי, הייתה תקופה שהייתי מכין שיעורים. למעשה הייתה תקופה שבה הייתי תלמיד טוב. קיבלתי מחמאות מהמורים, קיבלתי רק ציונים טובים במבחנים. בעקבות כמה משברים אישיים משפחתיים, שינוי מסוים התרחש בתפיסה שלי של עצמי ושל המציאות כלל. באותה תקופה שקעתי בעצבות, שלא נאמר דיכאון, ועברתי לבית ספר אחר בחופש הגדול בו עליתי לכיתה ז'. בימים הראשונים עוד הייתי כותב בכיתה, אפילו קצת מכין שיעורים, אבל זה חלף מהר מאוד. זה לא עניין אותי. נראה שלרצות את המורים כבר לא בא לי בקלות וחומר הלימוד פשוט לא היה מספיק מעניין כשלעצמו. התרחש אז משהו שעוד לא קרה: נכשלתי במבחן. בהמשך חיי הבית ספריים נכשלתי במבחנים רבים ואף הגשתי רבים מהם ריקים, אבל בזמנו היה זה מאורע מכונן. למעשה כשקיבלתי את המבחן ועליו מספר שנמוך מחמישים, בכיתי. עד אותו יום הייתי בטוח שאני טוב במתמטיקה, אך באותו רגע קיבלתי הפרכה הלכה למעשה לרעיון-שווא זה. קיבלתי הפרכות רבות כאלה להיותי טוב בכלל.

אנחנו רגילים לחשוב על אנשים טובים יותר; על אנשים חכמים יותר, יפים יותר, חזקים יותר. על אנשים טובים פחות; על אנשים מכוערים, טיפשים, עלובים. יש לנו מבחני פסיכומטרי שנותנים לנו מספר שמגדיר אותנו. אנחנו רודפות אחרי מאיות ואם אנחנו לא מצליחות לעמוד בציפיות מסוימות מדביקים עלינו תווית של כישלון. בשביל מה כל זה? האם המטרה היא לעזור לכל אחת ואחד להגשים את מלוא הפוטנציאל שלה ולשגשג גופנית נפשית ורוחנית? נראה לי שלא. אולי זה בשביל שנלמד? האומנם?

"רוב הלמידה מתרחשת כבדרך אגב, ואפילו רוב הלמידה המכוונת אינה תוצאה של הוראה מתוכננת. ילדים נורמאלים לומדים את שפתם הראשונה כבדרך אגב, אף כי ילמדוה מהר יותר אם הוריהם יקדישו להם תשומת לב. ["…"] גם קריאה רהוטה היא לרוב תוצאה של פעילויות שמחוץ לתוכנית הלימודים. רוב האנשים המרבים לקרוא, ונהנים מקריאתם, רק מדמים בנפשם שלמדו זאת בבית ספר. אם ידחקו בהם, יתפכחו בנקל מאשליה זאת." – איוואן איליץ, ביטול בית הספר.

איך זה יהיה אם נפסיק להסתכל על עצמנו ועל אחרים כ"כישלונות" ו"הצלחות"? במקום, נראה עצמנו בתור אנשים. לא טובים יותר, לא טובים פחות; פשוט טובים. איך זה יהיה אם נחליט לוותר, מבחירה, מרצון, על מוסדות ורעיונות שלא מיטיבים איתנו ועם הסביבה? ומה מונע ממך להתחיל, עכשיו, ברגע זה?

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *