1.המלחמה בחיים
א. בילוי
ביום שישי בערב, או בחמישי, באחד הערבים השבוע נצא לבלות. נלך למועדון מגניב, למסעדה טרנדית, להופעה, לאחת מצורות הבילוי המקובלות והמועדפות עלייך. זכור: פעולה זו היא מסוכנת מאין כמותה, על כן עלייך להתלבש בהתאם. עלייך להסוות עצמך. את העשבים השוטים שצומחים על גופך עלייך לעקור, לגזום, או לגלח. כמו גם את שדה הקוצים שעל פניך. את רשאית לצבוע פניך בצבעי מלחמה. הסווי את ריח גופך ודאגי לכסות עליו עם ריחות אחרים, אנחנו נספק לך את האמצעים. דאג לעשות זאת גם אתה. אתה רשאי למרוח חומר, משחתי או נוזלי על פניך לאחר גיזומם; אתה עשוי לחוש צריבה קלה.
התכונני: המקום יהיה חשוך למחצה(לפחות), מיותר
לציין שיהיה לילה בחוץ, אם תחושי עייפות התעלמי מכך, דבר זה עשוי להעלם
בהמשך. את עשויה להתרגל לזה כל כך עד שתשכחי שהיה אי-פעם דבר מה אחר. אתה
עשוי להתקשות לראות את האנשים שסביבך. ברקע יתנגנו צלילים בעוצמה גבוהה
מאד, גבוהה מדי, שתזיק-תכאיב לעור התוף ותקשה עליך להקשיב, לדבר, להתקרב
לאחר. אנשים סביבך עשויים לשאוף תכולה של מקלות לבנים קטנים בוערים. זאת על
מנת להגביר את סיכויי תחלואתם ואף תמותתם. החלל יתמלא עשן ואתה רשאי לבחור
אם לשאוף רק פסיבית או גם אקטיבית.
זאת עשויה להיות חוויה אינטנסיבית,
על כן יוגשו לך נוזלים צלולים בצבעים ובטעמים שונים שיעזרו לך לטשטש עצמך.
שתי מהם והתעלמי מאזהרות על כך שאלו מזיקים לכבד, לתפקוד, לפעילות מוחית.
התעלמי מטעמם החזק, החזק מדי, המר, גם לכך מתרגלים; את עשויה לחוש צריבה
בגרון. תגיעי הביתה בשעות הקטנות(אחת, שתיים, שלוש, ארבע בבוקר) ותישפכי על
המיטה שלך. תקיא את נשמתך בשירותים ותאבד הכרתך עם הראש בתוך האסלה.
כשתתעוררי תרגישי מצוקה. התכונן למערכה הבאה.
ב. ריפוי
הדרך שבה
אנחנו תופסים רפואה עשויה להגיד משהו כללי יותר על הסיפור שעליו התרבות
שלנו מבוססת. או במילים אחרות: על היחס שלנו לחיים. כולנו יודעים, אם כי על
פי רוב מבלי לבטא זאת באופן כזה, שהגוף שלנו הוא האויב שלנו. כמובן, לא כל
כולו – אלא רק הרוב המוחלט של התחושות וההרגשות שבו. אנחנו מניחים הפרדה
בינינו לבינו, כמו היה מכונית שאנחנו נוסעים בה: התחביר שלנו אומר "הראש
שלי כואב", למרות שיכולנו לומר משפט כמו "כואב בי הראש" – הראש שהוא אני,
שהוא חלק ממני, כואב – או אני כואב דרך הראש. "התחושה הזאת" שהיא לא אני,
מוכרחה למות. כלומר, אני מוכרח להרוג אותה. כואב הראש – ערפו את ראשה של
התחושה הזאת (קח כדור). את מצוננת – קחו את הנזלת לכיסא החשמלי (קחי כדור).
צריבה בגרון – הביאו לי כיתת יורים (קחי כדור). אני לא מצליח להתרכז –
נקשור אותך לכיסא ונדחוף לך גרב לפה (קח כדור). דיכאון, חוסר משמעות, חוסר
סיפוק, ייאוש – היכונו לירי מסיבי! (קח כבר כדור!). הגוף שלך תוקף אותך. לא
תילחם חזרה?
ומדוע לא לקחת כדור? האם יש משהו פסול בלרצות להרגיש טוב?
כמובן שלא – העניין הוא שתחושות אלה הם הדרך של הגוף לדבר איתנו. כך הוא
מודיע לנו שאנחנו בחוסר איזון, רגשי, פיזי, או בדרך כלל שניהם. אם אני
מרגיש במתח, לחוץ, ובשביל להעלים את התחושה אני לוקח כדור אני מתעלם מכך
שישנם תנאים בחיי, חיצוניים או פנימיים, שיוצרים את אותו מתח. הדבר מונע
ממני ללכת לשורש העניין ולהשאיר את הדברים בבסיס כפי שהם – עם שיפור קוסמטי
קל שמחזיק לי את הראש קצת מעל המים אך לא נותן לי לנשום לרווחה.
אם עוד לא השתכנעתם שרובנו מאמינים בהפרדה בינינו לבין הגוף שלנו, נסו לחשוב על ניגוד האינטרסים שאתם עשויים להאמין שיש ביניכם לבינו. הדוגמא הבסיסית ביותר היא אוכל: כמה מאיתנו אוכלים אוכל מזיק? אם לדלג לרגע על השאלה "אוכל בריא מהו?" – כמה מאיתנו מכניסים ביודעין, אוכל שאנחנו בעצמנו תופסים כלא בריא, כמזיק, לתוך גופנו אנו? כמה מאיתנו לא ישנים מספיק באופן קבוע? כמה מאיתנו נושמים אוויר מזוהם? לא יוצאים מספיק החוצה? אבל, אתה אוהב סטייקים; את אוהבת מטוגן, הוא אוהב בירות; זוכרים את מה שכולנו כבר יודעים? הגוף שלנו הוא האויב שלנו.
ג. דיכוי
ברצוני לטעון כאן שכל תרבות
מבוססת על סיפורים, כלומר על אסופה של הנחות ותפיסות ושגם התרבות הזאת לא
שונה או מעל אלו. ברצוני לטעון שכל סיפור מסופר מפרספקטיבה מסוימת ולבסוף
ברצוני לטעון שהסיפור השולט, כלומר זה שמסופר הכי הרבה, מסופר על ידי אלו
שנמצאים בעמדת כוח. ברצוני לספר סיפר אחר, לו אני קורא המלחמה בחיים.
אנחנו נלחמים בחיים, מבפנים ומבחוץ. יש לנו דחף הרסני להשמיד את מה שחי בנו ומחוצה לנו. בעבור רובינו "בילוי" קשור קשר הדוק לפגיעה עצמית כלשהי. הרפואה שלנו, מתמקדת בעיקר בהשמדתם של תחושות ושולחת זרועותיה אף לעבר רגשות. זה לא מתחיל שם. אנחנו מסרבים שדבר מה יחיה בקרבתנו. זעזוע מכה בנו למראה נמלים, חיפושיות, יונים, רחמנא ליצלן – עכברים, לעיתים אף עלים וחול, בסביבת מחייתנו. אלו מוכרחים למות או להסתלק. יש לנו שירות מיוחד שכולא והורג במקרה הצורך "חיות משוטטות". אנחנו סוגרים את כל חלונות ביתנו, כמו היינו רוצים לסלק את האוויר אחת ולתמיד מחיינו. העירוניים שבינינו יודעים שאין כמעט אדמה שאינה נאטמת על ידי אספלט, בטון, או לבנים. זאת שאינה אטומה עוברת עיקור על פי רוב ממרבית הצמחים שצומחים מעצמם, אנחנו מכנים אותם "עשבים שוטים". המזון שלנו, שמגיע מהיכן שהוא מחוץ לכאן, מרוסס ב"חומרי הדברה"[זוכרים? אנחנו מרעילים את עצמנו] על מנת שיצורים חיים אחרים לא יוכלו לאכול ממנו, לאלה אנחנו קוראים "טפילים". אנחנו מגדרים את השטחים שסביבנו בגדרות תיל, לעיתים גדרות חשמליות, מאיימים ומחריבים את סביבת מחייתם של חזירי בר, תנים, עטלפים, ציפורים, אם לנקוב בכמה דוגמאות. אנחנו מאוימים ומפוחדים עד לשד עצמותינו מכל עולם החי והצומח. אתמול הסתובבתי ברחובות ירושלים וראיתי עצים בתוך כלובים – גם הם, פרא מפחיד ש"צריך" לרסן, שצריך לאלף. גם אנחנו.
במאה ה-20, אחד הזרמים הפילוסופיים היותר
פופולאריים היה האקסיסטנציאליזם; תנועה שבגדול מתעסקת בשאלות של משמעות
הקיום ומקומו של האדם בעולם. עקב שינויים תפיסתיים גדולים כמו אובדן האמונה
בדתות הממוסדות וערעור על תפיסת האלוהים, חלל שצריך למלא נוצר בחייהם של
אנשים רבים. תופעות כמו ניכור, תחושה של חוסר משמעות, חוסר שייכות, זרות,
החלו צצות ומתגברות. מה אני עושה כאן? מה המשמעות של כל זה?
משהו כאן
לא מסתדר. הרי אנחנו צמחנו מהעולם – בדומה לעץ שמניב פירות – יצאנו מתוכו,
מהיכן מגיעה הזרות הזאת, חוסר השייכות הזאת? והרי שמנגד, תוצאה זו היא
צפויה: אנחנו לומדים לדעת שהגוף שלנו הוא האויב שלנו – שהריחות שלנו הם
רעים, שאנחנו שעירים מדי, שאנחנו מוכרחים להסוות עצמנו, להתחפש, לגלם דבר
מה אחר; שעלינו להתעלם מסימנים שהגוף משדר ולהתרגל לחומרים זרים שמטשטשים
או ממריצים אותו. והסביבה הנוכחית היא באמת זרה לנו. בניינים עצומים,
אספלט, בטון, מדרכות, כבישים, מכוניות, עשן, ריבוי גירויים, ריכוז נמוך של
חמצן באוויר, אלו הם דברים שאין לנו הבנה, במובן העמוק יותר, של איך
להתמודד איתם, של איך להכיל אותם. כמובן, אל תבינו אותי לא נכון, יש לנו
יכולת להתרגל אל אלו; מבחינות מסוימות אנחנו בהחלט מסוגלים לחיות [לפחות עד
נקודת השבירה] בהעדר צמחייה (או שהצמחייה נמצאת בתוך כלובים) בהעדר חיות
(או שהחיות נמצאות רחוק, בתוך כלובים) בהעדר מזון חופשי (שנמצא תחת מנעול
ובריח); כן, אנחנו יכולות להתרגל לאלו אך לא להסתגל. לשון אחר: להסתגל אך
לא לשגשג. לשון אחר: המלחמה בחיים מניבה תוצאות מסוימות, הרסניות מאוד
(וצפויות מאוד), מצב פיזי, תרבותי, נפשי, הוויה של כנגד החיים. אתה מול
העולם, כנגדו, ולא למשל, שייך לו, שלו, איתו. אנחנו כמו עץ שעקרו אותו
מהאדמה שלו. אנחנו אנשים שעקרו אותם מהסביבה שבה הם התפתחו – סביבה עשירה
בצמחייה, במים, בחיים, ובסביבה שאינה כזאת, אנחנו זרים, אנחנו מנוכרים.
אַתְּ העולם
את
העולם. את הגוף שלך, הזיעה שלך, ההפרשות שלך, הריח שלך; אתה הזקן שלך,
הזיפים שלך, השיער שלך, שערות הערווה שלך. את העולם. את עשבים שוטים, חיות
משוטטות, את טפילים, את עצים, את פרחים; אתה חזיר בר, אתה אריה, אתה קוף,
אתה פרא, אתה בר. את העולם. את רגשות, את אהבה, את משחקיות, את כאב, את
זעם, את רוגע; אתה מיניות, אתה קרבה, אתה מגע. אתם העולם. אתם נהר, אתם
מפל, אתם ג'ונגל. למרות מה שאומרים, למרות המסרים המוזרים, למרות התרבות
שלימדה אותנו אחרת, למרות ששכחנו, למרות שאנחנו נלחמים בחיים, החיים ינצחו,
החיים מנצחים. השאלה היא: האם את איתם או נגדם?
את העולם. את אדמה והיא את – את שלה והיא שלך.
התמונה באדיבות James Pond
