כמה מחשבות על הביטוי "את\ה מה שאת\ה אוכל\ת."
א. המורה שלי ליוגה אמר לי פעם ואריאציה חמודה על זה "התא זה מה שאתה אוכל." (כי מה שאנחנו אוכלים מרכיב את.. התאים שלנו.)
ב. אנחנו לא מה שאנחנו אוכלים, כלומר, לא בדיוק. אנחנו מה שאנחנו אוכלים ומ-ע-כ-ל-י-ם. אם אני אוכל משהו ולא מעכל אותו, הוא לא נעשה חלק ממני, הוא לא מזין אותי. זה דבר חשוב בהקשר של תזונה בגלל שאנחנו עשויים לחשוב שאם אנחנו מנתחים הרכב תזונתי של משהו ואנחנו אוכלים את המשהו הזה בהכרח קיבלנו את הערכים התזונתיים שבאותו דבר. במציאות, אין לזה משמעות כמה ברזל או ויטמין סי או פחמימות יש במשהו אם הם לא נספגים ומתעכלים בגוף. זה לא שהגוף קורא באינטרנט את ההרכב התזונתי של משהו ולפי זה משתמש בזה. אנחנו יכולים לאכול הרבה אוכל שנחשב מזין, אבל אם נאכל יותר מדי זה לא אומר שנעכל ממנו יותר בהכרח, להיפך, כנראה הדברים שכן יכלו להיספג נספגו עוד פחות או בכלל לא (כמו למשל, אם נקיא או נשלשל לדוג'.). דבר נוסף שזה רלוונטי אליו זה שאם יש לנו בעיות ספיגה מאיזה שהיא סיבה חיצונית (דברים שאנחנו צורכים ועושים שמעקבים ספיגה) או מצב בריאותי מסוים קיים שמעכב ספיגה, אם יש במשהו הרבה ברזל הוא לאו דווקא ייספג עד שנמצא את הגורם שמונע מהברזל להיספג, גם אם נצרוך הרבה ברזל ממקור חיצוני.
ג. פרספקטיבה אחרת על הסעיף הקודם זה שאנחנו כן מה שאנחנו אוכלים, על דרך השלילה. אם אני אוכל יותר מדי – אני נעשה לאכילת יתר הזאת, על כל הסימפטומים שבאים עם זה. ז"א , אם אני אוכל יותר מדי, אני נעשה כבד, אני מרגיש לא טוב, אני מרגיש עומס בקיבה, אני מרגיש עייף, אני עשוי לשלשל, או להקיא, או לפתח דלקתיות במערכת העיכול. כל מה שאני צורך שהוא יותר מדי, נעשה מה שאני במובן העמוק יותר, וככל שאטפח את ההרגל הזה, אספח יותר רעילות לעצמי. הדברים שאני אוכל נעשים מה שאני, ובאופן עמוק יותר, עשויים לפתח בי סימפטומים ומחלות החל מתשישות, פצעים, נזלות, בעיות נשימה, עד לבעיות לב, בעיות לחץ דם, סוכרת ואפילו סרטן. אם אני אוכל מה שאני צריך, העיכול שלי קל והתחושה הכללית טובה ופשוטה.
ד. הנגטיב של זה יהיה לדבר על זה שאת\ה מה שאת\ה שאני לא אוכל\ת. אם אני לא אוכל מזון עם סיבים, אם אני לא אוכל פירות וירקות, זרעים, אגוזים, שורשים יהיה לזה השלכות מסוימות, ואם אני לא אוכל מוצרים מן החי, גם לכך יהיו השלכות (בעיני חיוביות ברובן, כידוע, כמו גם שידוע שיש שיחלקו עליי בהקשר הזה). אם אני לא אוכל (או יותר מדויק, אם אני לא מעכל) דברים שנחוצים לתהליכים השונים שהגוף מתעסק בהם, גם זה ישפיע על מי שאני אהיה.
ה. אחרי שכל זה נאמר, יש להגיד שאת\ה גם עוד דברים מלבד מה שאת\ה אוכלת. את\ה השמש שאת\ה נחשפ\ת אליה (או שאת\ה לא). את\ה הפעילות הגופנית שאת\ה עושה (או שאת\ה לא עושה). את\ה החומרים שקיימים באוויר ובמי השתייה. את\ה האנשים שאת\ה מקיף\ה את עצמך בהםן (או האנשים שאינך מקיף\ה את עצמך בהם). את\ה הפעילויות שאת\ה מטפח\ת ביום-יום שלך. את\ה כמות המנוחה והשינה שאת\ה מאפשר\ת (או שאת\ה לא מאפשר\ת) לעצמך. כל אלה, מרכיבים את מה שאת\ה, ואת מה שאת\ה לא.
ו. על אף הפיתוי לפתור סוגיה פילוסופית-פסיכולגית-מנטאלית עמוקה וארוכת שנים בארוחה טובה ומזינה ובהליכה נמרצת (לאחר שקנית מסננת אוסמוזה הפוכה שהזמנת מהאינטרנט) יש להוסיף שאינני יודע לחלוטין מי את\ה (או מי אני). הייתי רוצה להגיד על כך עוד, אבל לכרגע נגמרו לי המילים ועל כן אסיים בציטוט של ויטנגשטיין: "על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק"**החוויה הישירה של לאכול מהעציםהחוויה של לאכול פרי היישר מהעץ היא חוויה שונה מהותית מלקנות פרי מסופר, ממכולת, מקו-אופ או אפילו מחקלאי. מדובר על קשר ישיר עם המזון, חוויה של חיבור למשהו מאוד פשוט ומאוד משמעותי. התחושה שאני מתמלא כשאני אוכל ישירות מעץ היא למעשה תחושה של הגשמה עצמית, במילים אחרות, שאני עושה את מה שנועדתי לעשותו – ללקט. הכול גלום בפעולה הזו, חידוד החושים והאינטואיציה, נוכחות, תזוזה ומשחק, סקרנות, אהבה, שפע, נדיבות, תשוקה, אינטימיות.
כשהפרי ניתן בחינם, התחושה היא שהוא לא שלי או שלך, הוא של כולםן והרצון הטבעי שמתעורר הוא להזין אחרים, לחלוק עם אחרות, את האוצר המתוק הגלום בין הענפים. לעיתים תכופות אני מוצא את עצמי רוצה לחלוק טעמים, לתת לאחריםות לטעום גם כן את הטעם הספציפי של התות הזה או התאנה הזאת ומחכה בשקיקה לתגובתםן.
לאכול פרי היישר מהעץ זו חוויה אינטימית ביותר – מתחילה בקרבה, נשיקות ליקוקים ונשיכות של עסיס הפרי עד שמכניסים אותו פנימה לפה ומתאחדים עם אותם מיצים ומרקמים מתוקים ונימוחים. מעשה אהבה של ממש.
