גוף, פשוט גוף

בתמונה שמופיעה בפוסט כמעט ורואים את כולי. כיום זה משהו שאני יכולה לעשות בפשטות יחסית, אם כי עדיין מלוות לזה תחושות ושאלות בסגנון של מה יחשבו עליי, לצד חששות מגינויים וחוסר הערכה של אנשים על כך שאני מפרסםת תמונה כזאת ברחבי כיכר העיר גלובל-אינטרנט.,יחד עם החששות הללו, העירום שלי זה משהו שמאוד נוח לי איתו, אבל זה לא תמיד היה ככה. מסע בזמן: בתקופת בית ספר יסודי, אני ילד שמן, תארו לעצמיכם. בזמנים ההם אפילו המחשבה על להוריד חולצה בבריכה או בים הייתה מאתגרת בשבילי. זיכרון מסוים עולה, בו ילד תופס לי בחולצה ומביט מתחתיה, על הציצים שהיו לי אז. זאת הייתה תחושה כל כך מביכה ומשפילה. מאוחר יותר הרזיתי, ועדיין המחשבה להיות עירום ליד מרבית האנשים הייתה כמעט בלתי נסבלת, והנראות העירומה שלי הייתה שמורה למצבים מאוד מסוימים כמו מקלחת ומאוחר יותר אינטימיות מינית.

אני אוהבת את הגוף שלי. אני בקשר קרוב ואינטימי איתו, למעשה, להשקפתי זה לא כל כך שאני אוהבת אותו כמו שזה שאני הוא\היא. יש לי עד היום שיפוטים כלפיו על אזורים שונים בו, כמו למשל על אזור הישבן שהכי מאתגר אותי להסתכל עליו, או מחשבות "צריך" כמו "צריך להיות יותר רזה באזור הרגליים והבטן" "צריך להיות יותר גמישה ממה שאת". יחד עם השיפוטים הללו אני עדיין ברובי בהשלמה איתו כפי שהוא\היא, אני היא\הוא.

לעיתים המילה נודיזם מצחיקה אותי ונראית לי מוזרה. על אף שאני מבין את ההקשר התרבותי שממנו היא צמחה, שבו עירום נחשב לטאבו ואפילו לדבר מה מגונה. הקשר תרבותי רחב יותר של פגיעות מיניות קולקטיביות ואישיות, בושה והסתרה סביב מיניות ואלמנטים שקשורים אליה, ועדיין המחשבה לקרוא לשהייה בעירום על ידי "איזם" כלשהו מצחיקה אותי. זה כאילו הייתי מכנה את השהות במקומות עם פנים חשופות "פנים-זם" או את השהות עם ידיים חשופות "ידיים-איזם". זה כאילו הייתי מסתיר חלקים מסוימים מעצים או מצמחים, כי יש להם גם הקשרים של רבייה. הרי מתחת לבגדים כולםן עירומותים, אז איך תכונה כל כך כללית ואוניברסלית, יכולה להישפט לגינוי בכלל? איך מאחורי דבר שכזה יש כל כך הרבה אשמה ובושה קולקטיבית, פשוט בזה שיש שדיים, תחת, כוס, זין? על אף שאני מבין כאמור את ההקשר שממנו המושג הזה נוצר, ואת ההקשר שממנו הבושה הזאת נוצרה, התחושה המוזרה סביב זה נשארת ואיתה המשפט שמהדהד: זה בסך הכול גוף, לא יותר ולא פחות, פשוט גוף.

הכול התחיל בגן עדן, או מוטב לומר, כשעזבנו את גן עדן, שהתודעה הקולקטיבית שלנו השתנתה מקבלה של הגוף, לבושה כלפיו, להסתרה שלו. מלהיות הגוף, לניכור כלפיי הגוף. המילה לבוש מזכירה את המילה בושה ואני משוכנע שזה לא במקרה. ומה דעתכםן על הדמיון בין המילה עירום למילה ערמומי? למעשה המילה ערום מתארת גם ערמומיות.
בשבילי, גם התהליך של לחזור לתודעה הזאת התחיל בגן עדן: בחוץ, בטבע, במעיינות, בנחלים, בחורש, תחת עצי תאנה. במרחבים בהם אנשיםות מקבלים את העירום שלך בהקשרים רחבים יותר. פתאום אפשר פשוט לשבת בעירום, לעמוד בעירום, ללכת בעירום, לשוחח בעירום, וזה לאו דווקא אומר שמתקלחים או עושים סקס, או שאפילו בהכרח נמצאים באנרגיה מינית באופן מיוחד. יכולתי להרגיש בנוח להיות עצמי. לא אשקר, זה היה מביך בפעמים הראשונות לעשות את זה בסביבה של אנשים. הייתי מלא מודעות-יתר עצמית, מחשבות על מה חושבים ובושה כלפיי האזורים שעד אז הצנעתי בדבקות. אך עם הזמן זה נעשה יותר ויותר נוח, והיה בזה המון ריפוי, למידה מחדש של אהבה עצמית ואי-למידה של הסתרה ובושה. זה היה, כל כך משחרר לראות גופים אחרים, אמיתיים, לא רק כאלה של דמויות מבוימות, אלא אנשים בשר ודם, עם הגופים השונים והייחודיים שלהםן, בסיטואציות מגוונות.

אז הנה אני כאן (כמעט) עירוםה לפניכם, מראה וחושףת את עצמי כפי שאני, עם הגוף השונה והייחודי שלי, עם הגוף השונה והייחודי שהיא\הוא אני. ומה כבר יש לי להסתיר? זה בסך הכול גוף, לא יותר ולא פחות, פשוט גוף.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *